הפספוס של מאבק הנכים: סיפורו המרגש של יניב וולפמן

המפגש הראשון שלי עם אדם בכיסא גלגלים היה בגיל שבע-עשרה בערך, בתחילת שנות התשעים. כמו כל החבר'ה בכיתה, חיכיתי בקוצר רוח למופע של "משינה" שתוכנן לערב שישי בסוף השבוע.

ההופעה שהתקיימה באולמי "מופת" בראשון לציון הייתה מתוכננת להיות בישיבה במקומות מסומנים, אך מיד עם צלילי הגיטרה הראשונים שניגנו את "ריקוד המכונה", הקהל נעמד על רגליו באקסטזה, שעט כעדר לבמה וחסם את כל המעברים באולם. האנרגיות באוויר לא השאירו אותי ואת חבריי ישובים על הכיסאות ונדחפנו קדימה עם כולם. פילסנו את דרכנו בעזרת המרפקים והצלחנו לעמוד בשורה הראשונה.

כשהלהיט השני הגיע לשיאו והגוף התנועע עם הקצב הסוחף, הבחנתי מאחורי בנער בגילי פחות או יותר. הוא ישב בכיסא גלגלים וניסה לראות את ההופעה מבין ההמון. באותו רגע ניצבו בפניי שתי אפשרויות: להציע לו להתקדם לשורה הראשונה ולוותר למענו על המקום הטוב שהצלחתי להשיג במאמץ, או פשוט להתעלם ממנו ולהישאר במקומי.

בחרתי באפשרות השנייה.

חשבתי שאם באמת הוא היה רוצה להתקרב לשורה הראשונה הוא היה מבקש. ככל הנראה שהוא התמקם בנקודת תצפית שנוחה לו. בקלות רבה הצדקתי את עצמי, והמשכתי לרקוד לצלילי המוזיקה הסוחפת. הרי למה לי פוליטיקה עכשיו?

פחות משנה לאחר התקרית ההיא חיי התהפכו. ניתוח שעברתי הסתבך, ובן-רגע הפכתי מילד רגיל לכל דבר, נער מתבגר, חזק ובריא – למשותק בפלג גופי התחתון. ביום למחרת כבר הייתי מרותק לכיסא גלגלים לכל חיי, ממש כמו אותו הנער במועדון.

לא אלאה אתכם בתקופת ההסתגלות הארוכה שלא הייתה פשוטה – בנפילות הכואבות, במצבים הקשים, בהצלחות ובפרגונים הגדולים, בתמיכה ובהמון האהבה שזכיתי מהמשפחה והחברים. בזכות תמיכתם, ובזכות כוח הרצון וההתמדה שלי, הצלחתי לחזור לנהל אורח חיים תקני ורגיל. כמו כולם, בלי יוצא מן הכלל, רכשתי שני תארים באוניברסיטה, השתלבתי במקום עבודה מכובד, ביליתי בכל סוף שבוע והשתתפתי בפעילויות ספורט למכביר.

אולם בכל זאת משהו לא היה כמו קודם. עם הנכות והמוגבלות הפיזית קיבלתי לא מעט מתנות, תובנות חדשות ששינו את זווית ההסתכלות שלי על החיים שלנו. היחס שלי לבני אדם השתנה במאה שמונים מעלות. פיתחתי רגישות מאין כמוה לתפקידנו עלי-אדמות, למהות האדם בפרט ולייעודו בעולם בכלל. השינויים הפנימיים שעברתי והמצבים החדים שחוויתי הובילו אותי לבסוף לצאת למסע של חיפוש רוחני.

המסע אל נבכי הנפש לא ארך זמן רב. מיד זיהיתי את השורש לכל הבעיות שלנו. יותר נכון הוא היה גלוי לחוץ מבעד לחלון הראווה של חיינו. בלי יומרות מוגזמות, אני ממש יכול להצביע עליו.

כמו אז גם היום, הבעיה שלנו היא הקשר בינינו, בני האדם. אטימות הלב, חוסר הרגש לכאב הזולת, חוסר היכולת לצאת קצת מעצמנו. יתרה מזאת, ההכרה בלב האבן שלנו אינה שורש הבעיה, אלא דווקא האדישות לקיומה של התופעה.

לרגע אל תטעו לחשוב כי אני בא לעורר בכם רחמים כלפיי, או להזמין חמלה. להיפך. אני משתף אתכם מעומק ליבי באבחנות הדקות שנצרבו על בשרי. ביומיום שלנו טוב לנו בעיקר כשלסובבים אותנו פחות טוב מאשר לנו. לכן אנחנו נונסטופ משווים את עצמנו לזולת, ושופטים כל אדם ואדם בכל רגע בחיינו. התוצאה חייבת להיות לטובתנו, הכף חייבת להיות מוטה לצדנו, אחרת הפסדנו, ובגדול. אני יודע, בתוך תוכנו כולנו אנשים טובים, או לפחות כך תופסים את עצמנו. מעולם לא באמת התאכזרנו כלפי הזולת, וכשנזקקו לעזרתנו התגייסנו לסייע, גם אם עיקמנו מבט מבפנים. אבל בשכבה עמוקה יותר כולנו אגואיסטים.

אם הייתם שואלים אותי אז, לפני ההופעה ההיא של משינה, הייתי אומר לכם שללא ספק אפנה את מקומי לנער ההוא בכיסא הגלגלים. המבט שלו לעולם לא ירפה ממני. גם בימים שלאחר המופע, אני זוכר שהמחשבות על המקרה ההוא הטרידו אותי. הצטערתי שפעלתי כפי שפעלתי. אבל באותו רגע, כשהאגו שולט, תאמינו לי שלא הייתי מסוגל לוותר על מקומי בשורה הראשונה. כמעט בטוח שגם אתם לא. לפעמים אני אפילו תוהה שאולי כל המעשים האלטרואיסטים הקטנים שאנו עושים לאחרים מעת לעת, כמו תרומה לאיזו עמותה, נתינת זכות קדימה בכביש, ויתור על התור שלנו בסופר או בקופת חולים, אנו עושים רק כדי להרגיע את עצמנו, ביטוח כזה שבא להבטיח ש"לי זה לא יקרה".

החיפוש אחר משמעות החיים והתובנות היקרות מפז שצברתי דחפו אותי ללימודי פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע והתנסות באינספור שיטות, אבל לבסוף גיליתי כי כל הנחלים זורמים אל ים החכמה – חכמת הקבלה. עשור של שאלות וחקירות הוליכו אותי ישירות אל השיטה העתיקה של העם שלנו. האמת, לא ציפיתי שהתשובות שיהיו לה להציע יותאמו אחד לאחד לרגשות שאחזו בי באותם ימים.

גיליתי שחכמת הקבלה אינה דת או מיסטיקה, כפי שרבים סוברים, אלא היא מדע-על מדויק. היא היחידה שביטאה בשלמות את כל מה שחשתי. אומנם תחילה הצטערתי לגלות שאנו אגואיסטיים, שאין בינינו כל קשר אחר פרט ליחסים נצלניים, אך בעזרת הקבלה למדתי די מהר שהכול בסדר, זהו טבע האדם.

הקבלה לא הותירה בי ולו שאלה אחת חסרת מענה. היא הציעה דרך לאחות את הקשרים הפרומים שהאגו מתיר. עוד בשיעורי המבוא הראשונים התבהר לי היטב שהיא לא באה לחנך אותי, להטיף לי מוסר, או לשנות את מי שאני. היא הציעה כלל אחד פשוט: ואהבת לרעך כמוך. תתקשר לאחרים מעל האגו. כי שם, לימדה אותי הקבלה, בקשר הייחודי שנוצר בין בני אדם, מתעורר כוח חיובי, כוח של חיבור ואהבה, שמגשר על הפערים ומכסה על כל הפשעים.

היום כשמחאת הנכים תופסת תאוצה וכותרות, שואלים אותי בהזדמנויות שונות, מה דעתי על כך? מיד אני משתף אותם בחיי הפרטיים. אני מנהל את אתר "Negishut Israel- נגישות ישראל". לכן, ברור שאני תומך במאבק הנכים ובמתן קצבה המאפשרת ניהול חיים נורמטיביים בכבוד ובעצמאות מרבית. עם זאת, כאדם עם מוגבלות הלומד קבלה ומשתדל להביט לרובד הפנימי של חיינו, אני מדמה את התועלת מהמאבק לנטילת כדור משכך כאבים. ייתכן שלשעות ספורות הכדור מוריד חום ומרגיע את הגוף, אך את המחלה הוא לא מרפא. במוקדם או במאוחר, התופעה עלולה לחזור על עצמה ביתר שאת.

כדי להבריא את האגואיזם, המחלה של דורנו, עלינו להתעלות מעל המפריד בינינו. להשתדל להתקשר איש לרעהו ולהרגיש משפחה אחת. אבל לשם כך צריך לחנך למודעות חדשה, וזאת השתדלתי להעביר לכם. להתראות נעורים, שלום אהבה.

המפגש הראשון שלי עם אדם בכיסא גלגלים היה בגיל שבע-עשרה בערך, בתחילת שנות התשעים. כמו כל החבר'ה בכיתה, חיכיתי בקוצר רוח ל…

‎Posted by ‎קבלה לעם‎ on‎ יום רביעי 24 ינואר 2018

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *