מהי בריאות בכלל, ובמה היא תלויה?

מהי בריאות בכלל, ובמה היא תלויה?

"בריאות זה לא הכול בחיים, אבל בלי בריאות הכול זה כלום", אמר סוקרטס. מהי בריאות בכלל, ובמה היא תלויה?רוצים לדעת עוד? goo.gl/PXGD7W

‎Posted by ‎קבלה לעם‎ on‎ יום שלישי 23 ינואר 2018

הפספוס של מאבק הנכים: סיפורו המרגש של יניב וולפמן

המפגש הראשון שלי עם אדם בכיסא גלגלים היה בגיל שבע-עשרה בערך, בתחילת שנות התשעים. כמו כל החבר'ה בכיתה, חיכיתי בקוצר רוח למופע של "משינה" שתוכנן לערב שישי בסוף השבוע.

ההופעה שהתקיימה באולמי "מופת" בראשון לציון הייתה מתוכננת להיות בישיבה במקומות מסומנים, אך מיד עם צלילי הגיטרה הראשונים שניגנו את "ריקוד המכונה", הקהל נעמד על רגליו באקסטזה, שעט כעדר לבמה וחסם את כל המעברים באולם. האנרגיות באוויר לא השאירו אותי ואת חבריי ישובים על הכיסאות ונדחפנו קדימה עם כולם. פילסנו את דרכנו בעזרת המרפקים והצלחנו לעמוד בשורה הראשונה.

כשהלהיט השני הגיע לשיאו והגוף התנועע עם הקצב הסוחף, הבחנתי מאחורי בנער בגילי פחות או יותר. הוא ישב בכיסא גלגלים וניסה לראות את ההופעה מבין ההמון. באותו רגע ניצבו בפניי שתי אפשרויות: להציע לו להתקדם לשורה הראשונה ולוותר למענו על המקום הטוב שהצלחתי להשיג במאמץ, או פשוט להתעלם ממנו ולהישאר במקומי.

בחרתי באפשרות השנייה.

חשבתי שאם באמת הוא היה רוצה להתקרב לשורה הראשונה הוא היה מבקש. ככל הנראה שהוא התמקם בנקודת תצפית שנוחה לו. בקלות רבה הצדקתי את עצמי, והמשכתי לרקוד לצלילי המוזיקה הסוחפת. הרי למה לי פוליטיקה עכשיו?

פחות משנה לאחר התקרית ההיא חיי התהפכו. ניתוח שעברתי הסתבך, ובן-רגע הפכתי מילד רגיל לכל דבר, נער מתבגר, חזק ובריא – למשותק בפלג גופי התחתון. ביום למחרת כבר הייתי מרותק לכיסא גלגלים לכל חיי, ממש כמו אותו הנער במועדון.

לא אלאה אתכם בתקופת ההסתגלות הארוכה שלא הייתה פשוטה – בנפילות הכואבות, במצבים הקשים, בהצלחות ובפרגונים הגדולים, בתמיכה ובהמון האהבה שזכיתי מהמשפחה והחברים. בזכות תמיכתם, ובזכות כוח הרצון וההתמדה שלי, הצלחתי לחזור לנהל אורח חיים תקני ורגיל. כמו כולם, בלי יוצא מן הכלל, רכשתי שני תארים באוניברסיטה, השתלבתי במקום עבודה מכובד, ביליתי בכל סוף שבוע והשתתפתי בפעילויות ספורט למכביר.

אולם בכל זאת משהו לא היה כמו קודם. עם הנכות והמוגבלות הפיזית קיבלתי לא מעט מתנות, תובנות חדשות ששינו את זווית ההסתכלות שלי על החיים שלנו. היחס שלי לבני אדם השתנה במאה שמונים מעלות. פיתחתי רגישות מאין כמוה לתפקידנו עלי-אדמות, למהות האדם בפרט ולייעודו בעולם בכלל. השינויים הפנימיים שעברתי והמצבים החדים שחוויתי הובילו אותי לבסוף לצאת למסע של חיפוש רוחני.

המסע אל נבכי הנפש לא ארך זמן רב. מיד זיהיתי את השורש לכל הבעיות שלנו. יותר נכון הוא היה גלוי לחוץ מבעד לחלון הראווה של חיינו. בלי יומרות מוגזמות, אני ממש יכול להצביע עליו.

כמו אז גם היום, הבעיה שלנו היא הקשר בינינו, בני האדם. אטימות הלב, חוסר הרגש לכאב הזולת, חוסר היכולת לצאת קצת מעצמנו. יתרה מזאת, ההכרה בלב האבן שלנו אינה שורש הבעיה, אלא דווקא האדישות לקיומה של התופעה.

לרגע אל תטעו לחשוב כי אני בא לעורר בכם רחמים כלפיי, או להזמין חמלה. להיפך. אני משתף אתכם מעומק ליבי באבחנות הדקות שנצרבו על בשרי. ביומיום שלנו טוב לנו בעיקר כשלסובבים אותנו פחות טוב מאשר לנו. לכן אנחנו נונסטופ משווים את עצמנו לזולת, ושופטים כל אדם ואדם בכל רגע בחיינו. התוצאה חייבת להיות לטובתנו, הכף חייבת להיות מוטה לצדנו, אחרת הפסדנו, ובגדול. אני יודע, בתוך תוכנו כולנו אנשים טובים, או לפחות כך תופסים את עצמנו. מעולם לא באמת התאכזרנו כלפי הזולת, וכשנזקקו לעזרתנו התגייסנו לסייע, גם אם עיקמנו מבט מבפנים. אבל בשכבה עמוקה יותר כולנו אגואיסטים.

אם הייתם שואלים אותי אז, לפני ההופעה ההיא של משינה, הייתי אומר לכם שללא ספק אפנה את מקומי לנער ההוא בכיסא הגלגלים. המבט שלו לעולם לא ירפה ממני. גם בימים שלאחר המופע, אני זוכר שהמחשבות על המקרה ההוא הטרידו אותי. הצטערתי שפעלתי כפי שפעלתי. אבל באותו רגע, כשהאגו שולט, תאמינו לי שלא הייתי מסוגל לוותר על מקומי בשורה הראשונה. כמעט בטוח שגם אתם לא. לפעמים אני אפילו תוהה שאולי כל המעשים האלטרואיסטים הקטנים שאנו עושים לאחרים מעת לעת, כמו תרומה לאיזו עמותה, נתינת זכות קדימה בכביש, ויתור על התור שלנו בסופר או בקופת חולים, אנו עושים רק כדי להרגיע את עצמנו, ביטוח כזה שבא להבטיח ש"לי זה לא יקרה".

החיפוש אחר משמעות החיים והתובנות היקרות מפז שצברתי דחפו אותי ללימודי פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע והתנסות באינספור שיטות, אבל לבסוף גיליתי כי כל הנחלים זורמים אל ים החכמה – חכמת הקבלה. עשור של שאלות וחקירות הוליכו אותי ישירות אל השיטה העתיקה של העם שלנו. האמת, לא ציפיתי שהתשובות שיהיו לה להציע יותאמו אחד לאחד לרגשות שאחזו בי באותם ימים.

גיליתי שחכמת הקבלה אינה דת או מיסטיקה, כפי שרבים סוברים, אלא היא מדע-על מדויק. היא היחידה שביטאה בשלמות את כל מה שחשתי. אומנם תחילה הצטערתי לגלות שאנו אגואיסטיים, שאין בינינו כל קשר אחר פרט ליחסים נצלניים, אך בעזרת הקבלה למדתי די מהר שהכול בסדר, זהו טבע האדם.

הקבלה לא הותירה בי ולו שאלה אחת חסרת מענה. היא הציעה דרך לאחות את הקשרים הפרומים שהאגו מתיר. עוד בשיעורי המבוא הראשונים התבהר לי היטב שהיא לא באה לחנך אותי, להטיף לי מוסר, או לשנות את מי שאני. היא הציעה כלל אחד פשוט: ואהבת לרעך כמוך. תתקשר לאחרים מעל האגו. כי שם, לימדה אותי הקבלה, בקשר הייחודי שנוצר בין בני אדם, מתעורר כוח חיובי, כוח של חיבור ואהבה, שמגשר על הפערים ומכסה על כל הפשעים.

היום כשמחאת הנכים תופסת תאוצה וכותרות, שואלים אותי בהזדמנויות שונות, מה דעתי על כך? מיד אני משתף אותם בחיי הפרטיים. אני מנהל את אתר "Negishut Israel- נגישות ישראל". לכן, ברור שאני תומך במאבק הנכים ובמתן קצבה המאפשרת ניהול חיים נורמטיביים בכבוד ובעצמאות מרבית. עם זאת, כאדם עם מוגבלות הלומד קבלה ומשתדל להביט לרובד הפנימי של חיינו, אני מדמה את התועלת מהמאבק לנטילת כדור משכך כאבים. ייתכן שלשעות ספורות הכדור מוריד חום ומרגיע את הגוף, אך את המחלה הוא לא מרפא. במוקדם או במאוחר, התופעה עלולה לחזור על עצמה ביתר שאת.

כדי להבריא את האגואיזם, המחלה של דורנו, עלינו להתעלות מעל המפריד בינינו. להשתדל להתקשר איש לרעהו ולהרגיש משפחה אחת. אבל לשם כך צריך לחנך למודעות חדשה, וזאת השתדלתי להעביר לכם. להתראות נעורים, שלום אהבה.

המפגש הראשון שלי עם אדם בכיסא גלגלים היה בגיל שבע-עשרה בערך, בתחילת שנות התשעים. כמו כל החבר'ה בכיתה, חיכיתי בקוצר רוח ל…

‎Posted by ‎קבלה לעם‎ on‎ יום רביעי 24 ינואר 2018

אם לא תשאלי, איך תדעי?

תגידי, אין לך שאלות? אם לא תשאלי, איך תדעי?

תגידי, אין לך שאלות? אם לא תשאלי, איך תדעי?המפגש שיחבר לך את הכול >> bit.ly/2DQP69a

‎Posted by ‎קבלה לעם‎ on‎ שישי 26 ינואר 2018

מה כותב ספר הזוהר על החוק הפולני החדש? מאמר מאת הרב לייטמן

זה לא סוד שהעם הפולני מוביל במדד האנטישמיות העולמי. לכן לא באמת נזקקנו לחוק הפולני החדש שאוסר להאשים את פולין בפשעי הנאצים כדי לגלות לעולם את שנאת הפולנים הסמויה. גם העיתוי לחוק – יום השואה הבינלאומי – היה אירוני ביותר ולא תרם את חלקו. קל להצטרף לשורת המגנים: להגדיר את הפולנים כמכחישי שואה, לזעוק שהם משכתבים את ההיסטוריה, מסלפים את האמת ובונים נרטיב חדש לדורות הבאים. אלא שכך לא ננצח.

האנטישמיות לא נולדה אתמול. אמש היא שוב הרימה את ראשה המכוער בפולין, לפני כשבוע בבריטניה, לפני כחודש בארצות הברית, לפני כשנה במדינות ערב ולפני כשבעים שנה בגרמניה. האנטישמיות שוכנת עמוק בלב כל אומה ואומה, מחכה לאות הנכון כדי להתפרץ ולירות חיצי שנאה. איש אינו יודע איך ומתי תתפרץ בפעם הבאה.

אם נשאל את מנהיגי הזרמים האנטישמיים מדוע הם שונאים אותנו, נקבל תשובה ישירה וחדה, ללא משוא פנים. התשובה הקלאסית ביותר לשאלת היהודים היא של הנרי פורד, תשובה שפרסם בתחילת שנות העשרים בסדרת ספרונים בשם "היהודי הבינלאומי": "לחברה יש דרישה גדולה נגד היהודי – שיפסיק את ההתבדלות שלו, שיפסיק לנצל את העולם ושיתחיל לממש את הנבואה העתיקה, כי דרכה יבורכו כל האומות על פני כדור הארץ".

גם הסופר לב טולסטוי תיאר זאת יפה: "היהודי הוא סמל הנצחיות, הוא שרדיפות וטבח במשך אלפי שנים לא הצליחו להשמידו, הוא שחרב או אש או אינקוויזיציה לא הצליחו למחותו כליל מעל פני האדמה. הוא שהיה הראשון להביא לעולם את דבר האל. הוא שהיה במשך זמן כה רב שומר הנבואה ומסר אותה לשאר העולם. עם כזה לא ניתן להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו". אולם החל מנקודת זמן מסוימת וללא הכנה מוקדמת חלה תפנית קיצונית, והאנטישמים מצביעים עלינו כעל אשמים בכל הרוע בעולם. איך התגשמו מילותיהם למעשים? את זה כולנו כבר יודעים.

מה רוצים מאיתנו, האידיאולוגים האנטישמים? מהי הנקודה המדויקת שעליה הם מצביעים ואומרים, כזה ראו וקדשו? מהי אותה דרישה פנימית שמורגשת בלב שונאי ישראל, שעליה הם מוכנים להקיז את דמם?

לספר הזוהר – ספר הספרים של חכמת הקבלה, ספר שכולו עוסק בפנימיות התורה וסודותיה, ספר שמסביר את התנהלות העולם על כל רבדיו – יש תשובה בלתי רגילה. "ישראל הם לב כל העולם. כמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל". כמו שתפקיד הלב בגוף האדם הוא לספק את הכוח המניע לזרימת הדם בכלי הדם, כך גם תפקיד ישראל הוא לספק רוח חיים, כוח חיבור, שפע רוחני ליתר אומות העולם. במילים אחרות: להיות "אור לגויים".

לאורו של ספר הזוהר, דברי האנטישמיים צריכים להישמע באוזן כרויה. האנטישמים פועלים כמו מַחְוָון. הם מצביעים בדייקנות על מגמה קלוקלת בחברה, על מקום שבור בין בני אדם או בקרב העמים, שבו השפע אינו מתפשט. גם אם אינם יכולים לבטא את דבריהם בבהירות, הם מרגישים זאת בנפשם, בתת-הכרתם, על בשרם. דבר אחד ברור להם ועליו הם לא יתפשרו: היהודים אשמים בצרות העולם.

איך ולמה האנטישמים מרגישים זאת? מה המנגנון שמתחולל במציאות ומאפשר זאת? זה הסוד שמגלה ספר הזוהר. "בהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את 'ישראל' שבו על 'אומות העולם' שבו – גורם במעשיו שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם חס ושלום קורה להיפך, והאדם מישראל מגביר ומחשיב את 'אומות העולם' שבו על 'ישראל' שבו – גורם במעשיו שאומות העולם עולים מעלה-מעלה, מתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל ירדו מטה-מטה".

עם ישראל ואומות העולם הם לא רק בני אדם המחולקים לקבוצות על פני כדור הארץ. הם שיקוף של שני הכוחות שפועלים בנו, בכל אדם ואדם, כוחות המכונים "ישראל" ו"אומות העולם". הרצונות שבנו, שרגישים לכוח החיבור בין בני האדם מכונים "ישראל". הרצונות המנוגדים באדם, כוחות שדורשים לקבל וליהנות לעצמם מן השפע שנובע מהחיבור, מכונים "אומות העולם". הכול באדם אחד.

בזמנים ובתקופות שישראל אינם מגבירים את כוח החיבור שביניהם ומזרימים אותו הלאה, הם מונעים מהעולם לקבל את השפע, והכוח שמצטבר באומות העולם חוזר אל "ישראל" ככוח שלילי. זה שורש האנטישמיות ועלילות הדם לדורות.

איך ניתן להגביר את "ישראל" שבנו על "אומות העולם" שבנו? איך להגביר את הרגישות לחיבור על פני הרצונות האחרים שמושכים לעצמם? בעזרת הקריאה בספר הזוהר. "לשון הזוהר מסוגל לנשמה אף שאינו מבין כלל מה שאומר. כמשל הנכנס לחנות של בושם, אף על פי שלא לקח כלום, מכל מקום ריח טוב קלט עימו" ("דגל מחנה אפרים"). הזוהר הוא מעין שער למציאות האמיתית שכרגע נסתרת מחושינו. כדי שנצליח להשתמש ביעילות בכוח הגילוי שטמון בו, עלינו לקרוא את "הסיפורים" שבזוהר כתיאורים המציירים את מצבי החיבור השלמים בינינו. כך אנחנו מעוררים את כוח החיבור בינינו, מחדדים את הרגישות ליחסים העדינים שבקשרים בינינו, מעלים את "ישראל" שבנו ומעבירים את השפע לעולם.

אנשים רבים יקומו ויטענו שהם מקיימים מצוות גשמיות, שומרים על מנהגים ועל מסורת שירשו מבית אבא ופעולותיהם מספיקות. אך כל עוד המעשים מנותקים מכוונות הלב, ספר הזוהר (תיקון ל') מגיב להם בתגובה פיוטית למראית עין, אבל במילים חדות ומושחזות כתער: "אוי להם, לאותם אנשים הגורמים שרוחו של משיח יסתלק וילך מהעולם ולא יוכל לשוב לעולם, שהם העושים את התורה ליבשה, בלי לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לדעת ולהשכיל בסודות התורה ובטעמי מצווה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם".

כל עוד אנחנו מזלזלים בכוח האדיר הטמון בספר הזוהר ובלימוד חכמת הקבלה, אנו מתהלכים כמו עיוורים עלי-אדמות, מגבירים את הדאגה לעצמנו וגורמים במעשה זה להתגברות האנטישמיות בעולם. בתגובת שרשרת אנו מעוררים את כוחות השנאה כלפינו, אותם כוחות שלא השכלנו להפריח בהם את היחסים בינינו. חוק האנטישמיות מיד פועל: עמי העולם לא נותרים אדישים ומיד יורים לעברנו חיצים אנטישמיים נוטפי רעל ושנאה. לכן הזוהר כותב: "בדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם מרימים ראש ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל". גם חז"ל כתבו: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" (יבמות ס"ג). ישראל בכבודם ובעצמם גורמים ענִיוּת וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

לכן מעתה מוטל עלינו לתקן את המעוות, ועל כל אחד ואחד מאיתנו, שרידי הפליטה, לקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את 'ישראל' שבו על 'אומות העולם' שבו. בתת ההכרה העולם מרגיש את הסוד הייחודי הזה שקיים בנו, את כל הטוב, השפע, הרוגע, השלווה, השמחה והחיים הטובים שאנו מונעים וחוסמים מהם כשאנו דואגים לעצמנו. לא סטארט-אפ, לא טכנולוגיה משוכללת, לא רפואה מהפכנית, או חקלאות מתקדמת – העולם מצפה מאיתנו לדבר אחד בלבד: שנהיה "אור לגויים", שנשמש דוגמה לאומה מאוחדת ומחוברת, אומה שמפיקה מתוכה את הכוח החיובי שטמון בה ומכוונת את העולם כולו להתקשרות יפה. רק כך נצא ממעגל האנטישמיות ונזכה לאהדה עולמית. את חוק הברזל הזה בלבד ביקשו הפולנים להזכיר לנו אמש עם חקיקת החוק החדש.

משבר האופיואיד בארה"ב

91 אמריקנים מתים בכל יום כתוצאה ממנת יתר של משככי כאבים אופיאטיים. זה הנתון הקשה שהזניק את דונלד טראמפ להכריז אמש על משבר האופיואיד בארה"ב כמצב חירום בריאותי לאומי – צעד הנמצא שלב אחד מתחת להכרזת מצב חירום לאומי כללי, כמו אסונות טבע או מפגעי טרור.

מגפת האופיואיד – התמכרות למשככי כאבים המבוססים על אופיום ממכר כמו הרואין – הרגה רק בשנתיים האחרונות יותר מ-60 אלף איש, מספר גדול יותר מקורבנות מלחמת וייטנאם שנמשכה 20 שנה. מגפת האופיואיד היא באופן רשמי הגורם מס' 1 למוות בקרב אמריקאים מתחת לגיל 50 – הרבה יותר ממוות כתוצאה מכלי נשק, מתאונות דרכים וממחלת סרטן. אם בעבר טעו לחשוב כי המגפה נפוצה בעיקר בקהילות כפריות קטנות, כיום ברור לכול שהיבשת כולה נגועה בה.

אמנם הכרזתו של טראמפ תאפשר לממשל לנתב משאבים כלכליים קיימים וכוח אדם למאבק במגפה, אבל הוויכוח בציבור האמריקאי נע ונד על השאלה האם פתרון מעין זה יפתור את ההתמכרות הקשה לסם. בכדי לטפל בהתמכרות הולכת וגוברת בממדים כאלה, לא יועיל לצייד את השוטרים עם אנטידוט – נוגדן שסותר את השפעותיו של הסם הקטלני עבור אלה שלקחו מנת יתר. גם הרחבת הטיפול התרופתי למכורים, או פתיחת מרכזי גמילה נוספים לא יסייעו לאורך זמן. אלה יכולים לרכך את הסימפטומים של המשבר, אבל הם לא יטפלו במגפת ההתמכרות משורשה. ייתכן כי פיקוח יתר על הרופאים יגרום להם לספק פחות מרשמים, אך ניסיון העבר מראה כי המכורים מוצאים דרכם אל סוחרי הסמים ברחובות. מאבק נוסף ואחרון שנראה אבוד מראש הוא הניסיון להצביע באשמה על חברות התרופות הענקיות שיישאו באחריות.

"המלחמה בסמים", כביכול, הוכרה בציבור ובממשל ככישלון עצום, מה שעורר חוגים שלמים בחברה להאשים את המכורים עצמם. אולם זה כמו להרוג את השליח במקום לשמוע את המסר שבא להעביר. ומה בפיו? צאו וחקרו את הגורמים הסוציולוגיים שמניעים את ההתמכרות הזאת לממדים אדירים, ושאלו שאלות עמוקות יותר, כמו: מה גורם לאנשים בחברה שלנו לפנות לסמים אופיאטיים מלכתחילה? מה החברה שלנו לא עושה כראוי כדי למנוע את המספרים ההולכים וגוברים של מכורים לאופיאטיים?

חשוב לדעת: רוב המשתמשים באופיאטיים אינם נוטלים אותם מתוך כאב פיזי, אלא מתוך סוג אחר של כאב, כאב רגשי. ישנם רצפטורים של אופיאטיים בכל הגוף שלנו, והם מיועדים לאזן רגשות כמו פניקה, חרדה, בנוסף על הכאב הפיזי. כשהיינו תינוקות היו בחלב האם שינקנו המון אופיאטיים, וגם כאשר מישהו מחבק אותנו, גזע המוח שלנו מפריש אותם.

רבים יופתעו לשמוע שצורת תמיכה חברתית, אמון הדדי, מערכת יחסים זוגית, משפחה אוהבת, או אפילו פשוט אקלים חברתית טוב ובטוח – מניעים את ייצור האופיאטיים בגוף שלנו. לכן הצורך למשככי הכאבים קשור בצורה בלתי ניתנת להתרה, עם מנגנון החיווט הטבעי שלנו לקשר.

ומה בפועל קורה? החברה שמקדשת ערכים חומריים רומסת כל שבדרכה. עושה את בני האדם כל כך מתוחים, חרדים, חמוצים, בודדים, כך שאספקת האופיאטיים הטבעית והמאזנת אינה מספיקה להם. אם להציב זאת בתוך משוואה חברתית פשוטה: אנחנו מייצרים הרבה יותר ניכור, חוסר ודאות וסטרס, מאשר ביטחון, חמלה והדדיות. לכן מסות של אנשים פונים לאופיאטיים מלאכותיים. למרבה הצער, החברה לא מייצרת מספיק הרגשה של חיבור, לא מייצבת את המאזניים עם משקל חיובי, טבעי, שימלא את החסך.

הטבע לוחש לנו בדיוק את מה שעלינו לשנות בחברה שלנו. מגפת האופיואיד חושפת את הטבע ההדדי והמקושר של המין האנושי. אנחנו מחוברים זה לזה עד לעצם, כמו תאים באורגניזם אחד. באופן טבעי אנו נמשכים אחד לשני כדי לקבל תחושת ביטחון ותמיכה. גם העמידות הפסיכולוגית והביולוגית שלנו, שניהם תלויים ביחסים הבריאים והחיוביים בסביבה החברתית שלנו. אולם איננו שונים במאומה מתאים שמאבדים קשר עם גוף האדם, ברגע הניתוק הזה, גם אנחנו מתנוונים עד מוות.

משבר האופיואיד מצטרף לשורת משברים שתכליתם להראות לנו שאי אפשר לברוח משינוי מסיבי של התרבות המערבית. עלינו להכיר בצורך ההכרחי לקשרים אנושיים בריאים ולאקלים חברתי חיובי. במוקדם או במאוחר נהיה חייבים להבריא את החברה החולה שלנו. כדי לעשות זאת עלינו לפעול באותו מנגנון שאנו מתעללים בו היום: החיווט הפנימי שלנו לקשר אנושי.

לחכמת הקבלה שיטה מעשית. דרך מעגלי שיח שמספקים אינטראקציה חברתית חיונית, חיובית ובטוחה, ניתן לעורר את הכוח החיובי, את ה-"אופיואידים". עלינו ליישם את השיטה בכל מקום שמתאפשר, בכל מקום שבו בני אדם נמצאים בקשר: במקומות עבודה, בבתי ספר, בבתי אבות ואפילו בגני ילדים. עלינו לשדר דוגמאות כאלה בטלוויזיה, ברדיו וברשתות החברתיות. כך שכל אחד, הרבה לפני שהוא פונה לסמים נרקוטיים, בכל דרגת מינון, יוכל בקלות לאתר קהילה תומכת שתספק לו סביבה ליצירת קשר חיובי אנושי. אז בני האדם ירכשו במהרה את ה"היי" הטבעי, את הרגש העוצמתי שנוצר כתוצאה מיחס אנושי טוב, אליו כולנו מתוכנתים. יחס עילאי כזה לא רק יפתור את ההתמכרות לאופיאטיים, אלא גם יוציא אותנו מתוך התבנית המחשבתית שהתקבענו בה, אותה פריזמה מעוותת שדרכה אנחנו רואים את המציאות החברתית, וייתן לנו כוח לדמיין ולשאוף אל החברה שכולנו רוצים לחיות בה.

אנחנו חיים בזמן שבו טבע ההתפתחות האנושי מכריח אותנו להעמיק את הקשר בינינו, ולהגיע לרמה חדשה של חיים אנושיים. ככל שנתעכב, נחוש מתוסכלים יותר ונשמע על יותר סיפורי התמכרות. במקום זאת עלינו לפקוח את עינינו ולראות את ההזדמנות האדירה להתקדמות חברתית שנמצאת ממש בלב המשבר.

 

תא"ל במיל' רם שמואלי מספר על היכרותו המרתקת עם קבלה לעם

תא"ל במיל' רם שמואלי מספר על הכרותו עם 'קבלה לעם'

"כשנגמרה התקופה האינטנסיבית של גידול ארבעה ילדים, איילה הרגישה שחסר לה משהו גדול יותר בחייה", מספר רם שמואלי, תא"ל במיל', מפקד הטייסת לשעבר. "פתאום היא הגיעה לקבוצה קטנה שלמדה קבלה והלב שלה התמלא! מתוך הלימוד המיוחד של איילה ב- קבלה לעם שאבתי את המתודה של שיח במעגל והטמעתי בפעילות של רשת הארגונים 'מתחברים לעתיד משותף' אותו אני מוביל".לסיפורים מרגשים נוספים >> bit.ly/2hcju3X

‎Posted by ‎קבלה לעם‎ on‎ יום שלישי 31 אוקטובר 2017

שיא עולמי ראשון של ספורטאים ישראלים בקטלבלס

ב-12-15 באוקטובר 2017, לחופי העיר לוטרקי ביוון, התאספו 220 ספורטאים מ-22 מדינות בעולם, להשתתף באליפות העולם ה-25 בהרמת משקולות קטלבלס – בחסות האיגוד הבינלאומי לקטלבלס.

למרות השם "הכבד", מסתבר שבאליפות העולם לא רק מקצוענים מרימים קטלבלס, אלא גם בני נוער צעירים, בני הגיל השלישי, ועוד. הרמת קטלבלס היא פעילות ספורט לכל המשפחה, ומפתיע ככל שיישמע, ניתן למצוא באותה תחרות בעל ואישה, סבא וסבתא, ואף ילדים ונכדים. באופן כללי, הרמת משקולות קטלבלס הפכה להיות תחרות יותר ויותר שוויונית בין המינים, ולראשונה התחרו נשים בתחרויות שעד כה היו מיועדות לגברים בלבד, כמו: Jerk (דחיקה עם שתי ידיים)',ו-Long Cycle (דחיקה במחזור ארוך עם שתי ידיים). לראשונה אימצו הישראלים את המסורת המשפחתית הזו, ומשלחת מטעם הנבחרת הישראלית, המונה שלוש משפחות ישראליות, השתתפה השנה באליפות זו.

ישראל יוצגה על ידי 12 ספורטאים משלושה מועדונים שונים: "ספורט ביחד" מפתח תקווה, מועדון "כוכב קטלבלס" מלוד וקבוצה של מיכאל סון ממועדון "אורבן ג'ונגל" מנס-ציונה. הספורטאים הישראלים הם אנשים מעניינים ומגוונים גם בחיי היומיום שלהם. תמצאו ביניהם: טבח, סופר, נהג, מתכנת, מהנדסים, במאי, מאמן ספורט ואפילו וטרינר. ראוי לציין כי נציגי מועדון "ספורט ביחד" מתאחדים לא רק באימונים, אלא גם בפעילות משותפת במסגרת עמותת "קבלה לעם". לדבריהם, חכמת הקבלה ומשחקי הספורט משלימים זה את זה. הספורט מחזק מאוד תכונות כגון סבלנות והתמדה, ואילו הקבלה מפתחת תחושה מיוחדת של אחדות וערבות הדדית.

התחרות ביוון הייתה מוצלחת ביותר עבור הנבחרת הישראלית בשנתיים האחרונות, מאז שחבריה השתתפו בתחרויות בינלאומיות. הפעם הם זכו ב-14 מדליות, ורחל ברושטיין (נציגת "ספורט ביחד") קבעה את שיא העולם הראשון בהיסטוריה של קטלבלס ישראלי!

במדליות זהב זכו: בנימין רפאלי ("ספורט ביחד"), יצחק מאיגר ("כוכב קטלבלס"), נטליה שולקין ("אורבן ג'ונגל"), רחל ברושטיין ("ספורט ביחד"), יהושע וינר ("ספורט ביחד"), אורי נדיר ("ספורט ביחד") ויונתן זכרין ("ספורט ביחד").

במדליות כסף זכו: נטליה מאיגר ("כוכב קטלבלס"), מיכאל ברושטיין ("ספורט ביחד"), מיכאל סנילביץ' ("ספורט ביחד") ובנימין קרפולוב ("כוכב קטלבלס").

במדליות ארד זכו: מיכאל סון ("אורבן ג'ונגל") ומיכאל סנילביץ' ("ספורט ביחד").

לא רק בהישגי הספורט הצטיינו חברי הנבחרת הישראלית. במהלך התחרות ספורטאית מלבנון נפגעה בידה והחבר'ה העניקו לה טיפול מהיר כעזרה ראשונה.
כדרכו של עולם, ישראל והישראלים מושכים אליהם תמיד תשומת לב מיוחדת. מארגנים וספורטאים רבים שאלו את חברי הנבחרת לא פעם, מתי נבחרת ישראל תארח אליפות אירופית או עולמית בביתה. עם זאת, היו גם מספר רגעים מביכים. במהלך טקס הענקת הפרסים, לדוגמה, ניסה נציג הרשות השופטת למנוע את השמעת המנון "התקווה". אולם התגובה החריפה של חברי הנבחרת וההתערבות של יו"ר הפדרציה הבינלאומית, הן שמנעו את השערורייה.

תחרויות בינלאומיות הן לא רק אירוע ספורטיבי. הן גם הזדמנות למפגש בין לאומים שונים ובו נקשרים יחסים הדוקים בין נציגי העמים השונים, שבסופו של דבר, שוברים את הסטריאוטיפים הרגילים ומעלים את ההכרה הבינלאומית של ארצנו. הודות לרשתות חברתיות, הקשרים שנוצרים בזמן המפגשים, ממשיכים גם לאחר שהתחרות הסתיימה. השתתפות הנבחרת הישראלית בפורומים הבינלאומיים ובעיקר באירוח תחרויות בינלאומיות בארץ, מאפשרים לנו לחזק את תדמיתה של ישראל באופן טבעי.

הרמת משקולות קטלבלס מתייחסת לא רק לכוח, אלא לספורט מחזורי. משמעות הדבר היא, שיחד עם כוח, הספורטאים מפתחים סיבולת וסבלנות מעוררת קנאה. מומחים מודעים היטב ל"תופעת הלוואי" של הרמת משקולות קטלבלס – לחץ דם 80/120 ודופק 60 פעימות בדקה.

הספורטאים, נציגי ישראל, בטוחים כי ספורט הרמת משקולות קטלבלס יכול להפוך למותג אמיתי בישראל. ביצועים פיזיים מצוינים, יכולת עבודה ברמה גבוהה, חיזוק יחסים משפחתיים ובינלאומיים, כמו גם היכרות עם אנשים חדשים – מה יכול להיות טוב מזה?

ספוגים לספורט